בקטנה עלי

שם:

נעמה כהן

קהילות:

קידום העסק או הקריירה, יח"צ, ייעוץ עסקי, ייעוץ ארגוני, שיווק, מכירה, אדמיניסטרציה

ישוב:

עין יעקב

קצת לשבור את הקרח:

אז... נעמה כהן, מושב עין יעקב נשואה לאלי ואם לארבע. אחרי האהבה הגדולה למשפחתי הגרעינית והמורחבת אני אוהבת את העולם סביבי. אני אוהבת לטייל בו, מעריכה את פלאיו. עשיתי בשנה האחרונה קורס ליקוט ואני מתעניינית בדברים שיעזרו לקיימות העולם שלנו גם עבור ילדיי והדורות שיבואו אחריהם. אוהבת מאוד את עיסוקיי אבל על זה כבר כתבתי מספיק

תחומי עיסוק

בניית משחקי תוכן על פי צורך - ארגוני, תיירותי, קהילתי
פיתוח קריירה בעידן המהפיכה הטכנולוגית
יעוץ ארגוני
משאבי אנוש outsourcing

תפיסת העולם שלי

יש כמה מושגים שמלווים אותי והחיבור שלהם יוצר את המארג של תפיסת העולם שלי
בחירה - היכולת והרשות בכל עת לבחור את הדרך שלי על רווחיה ומחיריה
יצירתיות - יצירתיות היא מהות מעצבת אצלי צובעת את מחשבותי ומעשי, אין לי בחירה בדבר הזה אבל אני אוהבת אותו עד כלות
שותפות - העושר הטמון בכל אדם גדל עשרות מונים בחיבורים. ולא די בזה גם אני גדלה דרך האתגר שיש בשותפויות. ויש
נדיבות - נדיבות למדתי היא איכות מופלאה שפעמים רבות מחליפה כעס ותסכול. נדיבות שיש בה נתינה של מילים, מעשים ולפעמים נדיבות שמהותה שתיקה - מתן מקום. נדיבות לאחרים וכמובן לעצמי

ותק

הכשרה מקצועית

הסיפור שלי

אני נעמה בת, אחות, רעיה, אם וחברה. גדלתי בבית חקלאי שהותיר בי חותם וחיבור עמוק ליצירת יש מאין. מרבית שנות תעסוקתי עד כה הייתי שכירה. הנחיית קבוצות, משאבי אנוש, ניהול יצור. אפילו פוטרתי פעם אחת, חוויה כואבת שלימדה אותי פרק חשוב על עצמי ועל עבודתי עם אנשים וארגונים. במשרתי האחרונה כשכירה , משאבי אנוש מצאתי בשלב מסויים שמיציתי. שאני מנומנמת, ללא שמחה ולהט בעבודה שאני לא במשבצת הנכונה לי. והרי ראיתי זאת כל כך הרבה פעמים אצל אחרים אז מה אני עושה עם זה עכשיו כשזה אני ? בעז חבר יקר ושותף בחלק מתחומי העשייה שלי כיום הזמין אותי להרפתקה בתחום של הכוונה לתעסוקה בעידן מהפיכה הטכנולוגית והשאר הוא הסטוריה. יצאתי לעצמאות בספטמבר האחרון ומאז אני מפתחת לי תחומי עשייה שונים שנולדים דרך תשוקת העשייה, צומחים דרך מה שאני יודעת ויכולה ופורחים במקומות שזה רלוונטי.

בואי ניפגש! 

אשמח לקדם ולהתקדם

(התנאים מופיעים בתקנון האתר)

הבקשה נשלחה בהצלחה!

חומר למחשבה

כאוהבת התחלות ובהן בקרים באופטימיות חסרת תקנה בינת השכוי של אביגדור דגן הוא מוטו ברור וספר אהוב
"נצחון, נצחון!", כך מעיר אותי פֶדרו בוקר-בוקר. כברק הוא פולש את הלילה. כתוקע בקרן-הציידים הקורא להתקדמות מריעה חצוצרת צריחתו הנוקבת. "נצחון, נצחון!" היא הכרזתו, שאבי שומעה בעודי מלופף בקורי העכביש של חלומותי האחרוניםעם הנץ החמה. כשאני מקיץ, רואות עיני לפני הכל את צלליתו הכהה מותוָה על השמים המַוורידים מעבר לחלוני. הוא זקוף על-גבי הגדר, פשוק-רגלים כלוחם על-גבי המתרס, מניף כמנצח את דגל זנבו.



הצדף הכסוף של השחר קרב על העשב הטלול שבשדות ומלטף את הגגות הישנים של הבתים הנמוכים. חשכת הלילה פקדה בינתים לסגת, וצבאות האור הודפים אותה על-פני החזיתכולה. כשאני קם וניגש לחלון כדי למלא את ראותי אויר בוקר רענן שריחו ריח אדמה, פדרו, העומד עתה במלוא זהרם של צבעיו העתירים, מנפח את חזהו, כאילו הוא המרים את כל כובד כדור השמש הזהוב גבוה מעל לאופק. והשמש, כאומרת לשלם לו תמורת מאמציו, זורה זהרורי-זהב על משי נוצותיו השחורות והכחולות והאדומות והחומות.



"נצחון!" שב וקורא פדרו. ''נצחון!" וכשהוא רואה אותי ליד החלון. הריהו מנתר מיד מן הגדר ועף אלי.



"מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?" אני שואל אותו. מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון. הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות, כלאחר עבודה קשה, ואף-על-פי-כן אינו משנה את נעימתו ומשיב לי בין נקירה לנקירה:



"הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו."



"כל יום דומה לקודמו. כולם דומים זה לזה." אני אומר לו ומוזג לעצמי כוס חלב קר ונוגס בפרוסת לחם בחמאה.



"לא, לא," עומד הוא על דעתו. "יום זה יפה מיום אתמול,ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום."



"דברים אלה אני שומע מפיך יום-יום. בין שהשמש זורחת ובין שמכה הברד על הגג, בין שהעולם עומד בפריחה ובין שהוא רבוץ עמוק מתחת לשלג, תמיד בפיך אותה מנגינה עצמה. הסתלק לך אתה וה'נצחון!' שלך. אתה והפזמון 'יום זה יפה מיום אתמול'."



"ואף-על-פי-כן אני הצודק ואתה הטועה בפזמונך 'כל יום דומהלקודמו'," הוא משלם לי במטבע שלי. "היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד." ושוב הוא חוזר על כל הרפרטואר שלו, כאילו ביקש ללעוג לי.



תשובות רבות לי בקצה לשוני. יכולתי לספר לו על אתמולים יפים רבים שעדיין ישנם ממני שנשארו חרותים, ויוסיפו להיות חרותים, על לוחות הזכרון. יכולתי להזהירו, שאין לשבח את היום בטרם ירד הלילה. כל זה היה ברור לאבות-אבותינו לפני אלפי שנים. אבל יש לי כאן עסק עם פרדו, ויודע אני שכל הנימוקים האלה, אף שהם נראים לי פשוטים וברורים, זרים לדרך החשיבה של התרנגול. ועל-כן, במקום להשיב לו תשובה אחרת, אני קם מהשולחן ואומר כבדרך-אגב:



"ומה יהיה אם מחר לא אקום עוד וישאו אותי פשוט-רגלים בעד הפתח ויקברו אותי ויכסוני ברגבי עשב? ואם הלילה יקפוץסַמור אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים והנמלים יסירו כל שמץ בשר מעצמותיך? האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?"



לא ציפיתי לתשובה. דיברתי כדי להוכיח לו כי טעות בידו. רק כדי שידע, כי לא ניצח בויכוח. אבל פדרו, כאילו היה מוכן זה כבר לשאלתי, אינו מהסס אף רגע, עף מאדן החלון וחוזר אל הגדר ומשם קורא אלי:



"כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדינו, אבל יום יפה." והוא פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה.